משקל אמיתי, משקל נפחי ומשקל לחיוב
עלות הובלתו של מטענים מנקודה לנקודה נקבעת על פי שני גורמים עיקריים:
- נתונים פיזיים של המטען, כלומר משקל וגודל.
- תעריף ההובלה האווירית.
- גורם נוסף שיש לקחת בחשבון הוא מגבלות גודל המטוס.
אחד החסרונות של הובלה אווירית לעומת הובלה ימית הוא מגבלות הגודל של מטוסים. אמנם, בהובלה אווירית ניתן להוביל מטענים קטנים וכבדים מאד וכך להגיע למגבלת משקל הנשיאה של המטוס, אך במקרה כזה רוב נפחו של המטוס נשאר ריק ובלתי מנוצל. מצד שני, ניתן גם להוביל באוויר מטענים קלים בעלי נפח, אשר תופסים את כל נפח המטוס, ואז יכולת הנשיאה של המטוס אינה מנוצלת כראוי.
לאור העובדות הללו, בהובלה אווירית של מטען כבד יחושבו דמי ההובלה האווירית בהתאם למשקלו האמיתי של המטען (Actual Gross Weight) , בעוד בהובלה אווירית של מטענים נפחיים, יחושבו דמי ההובלה האווירית על בסיס של משקל נפחי (Volume Weight) , כאשר בחישוב המשקל הנפחי לוקחים בחשבון גם נתוני הנפח של המטען.
המשקל האמיתי של מטען הוא המשקל כולל אריזה (ברוטו). משתמשים בו לצורך חישוב עלויות ההובלה במקרה שמשקל המטען כבד יחסית לנפח. זהו מטען בצפיפות גבוהה (High Density Cargo); הכוונה היא למטען אשר ק"ג אחד הוא בנפח של פחות מ 6,000 סמ"ק, או טונה אחת של משקל היא בעלת נפח של פחות ממטר מעוקב אחד.
בעוד שכמקרים דלעיל משתמשים במשקל האמיתי של המטען שכבד יחסית לנפח, הרי שבמטען נפחי משתמשים כאשר הנפח של ק"ג אחד של מטען גבוה מ 6,000 סמ"ק. במקרה כזה המטען מכונה מטען בצפיפות נמוכה (Low Density Cargo).
המשקל לפיו מחושבת ההובלה האווירית נקרא "משקל לחיוב" (Chargeable Weight), והוא הגבוה מבין שני סוגי המשקל – האמיתי והנפחי.
חישוב המשקל לחיוב בשימוש ביחידות שונות של נפח ומשקל
מכאן ניתן להסיק שהיחס המותר בהובלה אווירית בין נפח המטען למשקל הוא יחס של 1:6; דהיינו כל ק"ג של מטען צריך להיות בנפח קטן מ – 6,000 סמ"ק.
